בס"ד
 
  צור חשבון משתמש
התחבר
 
עמוד ראשי מאמרים וכתבות פורומים שליחת מאמר החדר שלי RSS הודעה פומבית  
תפריט
העמוד הראשי
מאמרים
פורומים
בדיחות
משחקים [1] [2]
הסיפור שאינו נגמר
סקרים
רדיו
קישורים
החדר שלי - סרוג אישי
מסרים אישיים
הפוך לדף הבית
הוסף למועדפים
RSS
צור קשר
פרסם כאן!
 
עסקים
 
תיבת חיפוש
Google
 
מחוברים עכשיו
 
סקר
מה התכנון שלכם לחודש הראשון של החופש?

בגרויות
לעבוד
ללמוד נהיגה
לעשות פסיכומטרי
ללכת לקייטנה / מחנה
להתבטל
ללמוד תורה
לעזור לזקנים לחצות את הכביש
אחר (פרטו בתגובות!)
תוצאה
משאל

הצבעות: 587
תגובות: 7
 



דף ראשישלח מאמרהמאמרים המוביליםמאמר אקראי
לילה טוב
בקטגוריית סיפורים
 
מ: yaz
יוצר: יאז
אי-מייל: שלח אי-מייל
נוסף ב: פברואר 14, 2011
עודכן ב: פברואר 14, 2011
צפיות: 1755
הצבעות: 1
דירוג: 10



אפשרויות

הדפס  הדפס

שלח לחבר  שלח לחבר
 
לינקים קרובים
אין לינקים קשורים למאמר זה


המאמרים הפופולרים ביותר:
מה לקחת לטיול שנתי? (רשימה וטיפים)

 
סיפור קצר
לילה טוב


הצפצוף מתגבר. צפצופים הם ידידיי הקרובים ביותר מאז שזה קרה. לכל הזיכרונות נלווים צפצופים שונים, שפה של ממש! הצפצוף הקבוע של המוניטור, חריקת נעלי האחות על הרצפה השטופה, טפטוף טיפות בעירוי המחובר לזרועי, קולות הרופאים העוברים על יד דלת החדר.. עולם שלם של צלילים נברא מתוך החושך.
חושך, איני רואה דבר. ראיתי הכל, ראיתי ילדים וציפורים, בניינים וצבעים.. אני מתגעגע לצבעים. לכחול המרגיע של הים, סגול האירוסים בפריחתם, הירוק החי של הצומח--
לא צומח. רק לא צומח.

יום הביקורים היום, אבל היא לא תבוא. היא באה פעם אחת, אחרי שזה קרה. דיברה, סיפרה עליהם ועל הפרידה. סיפרה שהיו כולם, אפילו ההוא שלעולם לא חשבה שיגיע. בכתה, הרטיבה אותי בדמעותיה. המילים שלה עוטפות אותי בצער, השתיקה בולעת את קיומי וכאביי.
לא באה יותר, ואני חסר אותה.
רציתי לומר לה משהו, איזה משפט מנחם. זה לא קרה באשמתה והיא מפילה את האשמה רק עליה. בכלל, אף אחד לא יכול לעצור את הבלתי נמנע. בחדשות באותו הערב דיווחו שנהג המשאית היה שיכור. אותו סיפור ידוע – משאית, רמזור אדום, מכונית פרטית והרעש המחריד של מעיכת המתכת. שני הרוגים, שני פצועים, אחד אנוש. זה כל מה שנשאר מהחיים שהיו לי. אנוש. בובה על חוטי מכונת ההנשמה.

למה כל האורות כאן כל כך חזקים? אני יכול לראות דרך העפעפיים את ההד הכתום בא ונעלם. האורות נעוצים בתקרה במרחקים קבועים, משקיפים, מסמנים את קצב המלחמה הלא נגמרת על החיים שמתנהלת כאן. ריח חזק וטעם מתכתי של דם ממלאים את המודעות שלי ואני קורס אל הרעש הסואן של חדר הניתוח. כמו מכונה משומנת הם מעבירים מכשירים מיד אל יד, מזמינים מנות דם נוספות ונדהמים לנוכח הזרם הבלתי פוסק מהדימומים המרובים. אני מרגיש איך כל הווייתי נשפכת ממני וזולגת החוצה, חושפת את כל הסודות שלי לפני כולם ולא מרחמת. אין בושה ואין חמלה בזרימה הנוראית הזאת. הלב שלי זועק זעקה נואשת, וזועק אותה בקול. כבר 20 שעות שאני שוכב כאן על שולחן הניתוחים שהיה קר ונקי עד כדי ניכור, וכעת הוא חם ומלוכלך, נהיה חלק ממני.

הבשורה לאבא ואמא הייתה שעוד יש סיכוי קטן. היו מקרים מעטים שבהם אנשים, אפילו במצבים גרועים יותר מהמצב שלי,התעוררו ותפקדו ממש כאילו לא קרה כלום. אבל קרה, וזה בכלל לא היה כלום, זה היה הרבה והאותות ניכרים בי מכל עבר. החלמתי מהניתוחים, כל הכאבים נדחפו טוב טוב לתוך הגוף שלי, סגורים בתוך שריון העור והצלקת. "צמח", שמעתי, בלחשים מהוססים. ההורים שלי בכו בשקט, אבל אני מניח שהם פשוט הכירו במציאות, קודרת ככל שתהיה. צמח זה לא כזה נורא, יש שיקום, יש סיכוי... אחרי חמישה חודשים, הגדירו מחדש את מצבי כ"תרדמת", מילה יפה להגיד: יכול לישון עד אין סוף ללא יכולת חיים. חי-מת על פני האדמה, תקוע בין שני המצבים, לא יודע לאיזה כיוון אני פונה ומה יקרה לי. במקום לחשוב על זה, אני מתרכז בצלילים ורחשים. יודע לזהות על פי הצעדים מי מגיע אל חדרי, מי מבקר את שכניי לחדר, השוכבים במיטות שלצידי.
וצפצופים. הכל מלא בצפצופים.

אני חושב עליה הרבה. אני כבר לא יכול לזכור בבירור את הפנים שלה, הזיכרון פשוט בורח לי מהידיים, אבל את העיניים שלה אני עדיין רואה. עיניים ירוקות בוהקות, כאלו שרואים דרכן את הנשמה, מצטמצמות כשהיא צוחקת. חלקי שיחה זורמים לחלומות שלי ומפריעים להם. אנשים מדברים על מכשירים ועל אותנזיה. כאלו הם הרופאים, מדברים בשפה משלהם וסוגרים את עצמם במגדל השן של המילים המסובכות. זאת בטח עוד תרופה חדשה שהם רוצים לנסות או 'פריצת דרך חדשנית' כזאת או אחרת. הם לא מוותרים, ההורים שלי, כבר חמישה חודשים שהם מנסים כל דבר ומצפים שאתעורר ואדבר, בדיוק כמו פעם. כמו כל זוג הורים הם מגנים ושומרים עלי. הם לא יתנו שמשהו רע יקרה לי.

"אין אספקת דם למוח! תפסיקו עם כל השאר ותדאגו למוח!" נשמעה שאגה אדירה בחדר הניתוח. אחרי כל כך הרבה שעות הרופאים כבר היו מותשים ויחלו רק לייצב את מצבי סוף סוף כדי שיוכלו לצאת משם ולנוח. המצב הדרדר מאז שנכנסו לחדר הזה ואף אחד לא יודע איך נצא מכאן. "אני צריך עוד אור, ולנקות כאן, אני לא רואה כלום! כמה דם יש בבן אדם אחד?!". מדהים כמה רגוע אני יכול להרגיש, כשנלחמים על החיים שלי. אני מנסה לחזור ולחשוב מה היה לפני שבאתי לכאן. הייתה תאונה, אני די בטוח שהייתה תאונה. אבל – איך ואיפה? ומה קרה לכל השאר? מי בכלל היה שם? אני לא מצליח לראות מבעד לערפל שיש לי בתוך הראש. "ייצבנו את הזרימה למוח, אני צריך לסגור כאן, צריך החלפה" היינו רק שניים? או שהיו יותר? ובכלל, מי נהג? למה אני לא מצליח לזכור כלום?

אני לא מבין מה הולך פה ואף אחד לא אומר מה המצב בקול, כאילו קללה מרחפת על המילים. למה כולם פתאום כל כך עצובים? עננת הפחד מגזר הדין מרחפת מעלי ואני אפילו לא יודע מה מונח על כף המאזניים. שמעתי שוב את המילה ההיא, "אותנזיה". אני לא מבין מה התרופה הזאת, אבל שיתנו אותה כבר ודי! מה היא כבר תעשה? תגרום לי להבריא או לא תעשה כלום. הסבל שכל זה גורם להורים שלי בטוח לא שווה את ההתלבטות. לא האמנתי אי פעם שאהיה במצב של חוסר אונים שכזה. זה כמו לחזור לילדות, בחיי. תלוי בהורים שלי תלות מוחלטת ואין לי איך להסביר את עצמי. ככה מרגישים תינוקות? מנסים להגיד מה מציק להם ומה הם רוצים, אבל העולם לא יודע להקשיב. אנחנו בטח עושים להם עוול, מאכילים אותם כשהם אומרים שהם רוצים לישון ומרדימים אותם כשהם עצובים. מבלבלים את רצון הילדים להקשבה והבנה והופכים אותו לבליל של צרכים בסיסיים.

את זוכרת? זוכרת את הפעם ההיא שהלכנו לפארק, ישבנו והסתכלנו על המים? המים היו נראים עקומים, כל כך מוזר. צחקנו שאולי באמת הכל עקום ורק המים מראים את האמת. חלמנו מה יהיה ואיך נחיה ביחד.. אמרנו מילים כמו "נצח" ו"תמיד" ולא העלינו על דעתנו שהנצח כל כך קצר. והייתה את אותה פעם, שיצאנו לסרט וצחקנו עד שכאבה לנו הבטן ובכינו דמעות. אני אתן הכל כדי לחזור לשם. הכל היה כל כך נכון ותמים, עולם משולם של אהבה ויופי. "כל החיים עוד לפנינו!" אמרת לי ואני לא חשבתי שכל החיים זה כמה חודשים. למה את לא באה?

"אנחנו מצטערים. עשינו כל שביכולתנו. מצבו יציב אך אין לדעת עד כמה נרחבת הפגיעה המוחית שהוא סבל. הוא איבד דם רב והפגיעות בראשו היו נרחבות ביותר. אנו נבצע בדיקות נוספות וכמובן, אם יהיה דבר מה שתרצו – אנא הרגישו בנוח לפנות אלי" סיים הרופא המטפל את ההסבר להוריי. הקולות היו סמוכים מאוד, כנראה הם עומדים לידי. הרופא נשמע מרוחק כל כך, מנותק כל כך. איך הוא לא שם לב ולא מרחם עליהם? אני מניח שהוא רואה מקרים רבים כאלו, ורגשותיו קהו. אולי זה לא בסדר מצידי לשפוט אותו, הוא השתדל כל כך. המצב הזה הוא לא אשמתם של הרופאים. מצבי בוודאי ישתפר בקרוב, אולי אומר לו כמה מילים. תודה, כמובן, זו מילה שחייבת להיאמר. יש הרבה מילים שאני יכול להגיד, אולי אפילו צריך להגיד! סליחה שהעמדתי אותך במצב לא נעים, מלאך הבשורות הרעות שטוב רק קצת ממלאך המוות. אולי נזיפה, על הקרירות המתנשאת הקורנת ממנו והלאה. יש כאלה שיגידו שהקרירות הזאת נדרשת מפאת תפקידו, אבל אדם צריך להישאר אדם לא משנה מה הוא עושה ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש. מילים, מילים, שכבות רבות של מילים, מנסות לשווא לדחוס רגשות מורכבים אל גבולות עשרים ושתיים האותיות.


הגענו לכדי החלטה, בן שלי. הו, אל תכעס עלינו, מדברת אני אליך ואיני יודעת כלל אם שומע אתה את שאני מנסה לומר. הרופאים אמרו שודאי אינך שומע או מרגיש, אינך רואה ואינך כאן כלל. קליפה של גופך, ללא מי שאתה, נמצאת כאן לפני. ילדי הלך לו מזמן אל עולם השלווה והטוב האין סופי. החלטנו להרפות, ילדי, לחתוך את כבלי המכונה המשאירה אותך כאן, איתנו, לתת לך להמשיך במסע, ולמצוא מנוחה. אל נא תשפוט אותנו, ילד יקר שלי, וכי מה עדיף – ערימת עצמות ועור שאינה מאום בחיים המתמידים סביבה? לא לשווא שמהּ המתת חסד, עושה היא חסד עם החולה. זהו החסד האחרון אותו אוכל לתת לך, ילדי היקר. נכשלתי בתפקידי לשמור עליך מהסכנות המרחפות מכל עבר, כפרתי היא לתת לך חסד אחרון זה. ילד שלי, אנא, קבל זאת באהבה. כל מה שאי פעם יכולתי לתת לך, אהבה של אם. הבאתי אותך אל העולם ועכשיו צריכה אני לקחת אותך מן העולם. סלח לי, ילדי...

איך זה יכול להיות? הם התייאשו ממני? איך אוכל להגיד להם שעוד לא אבדה התקווה ואני כאן, אני לא אשאר ככה לנצח! אני אשתדל יותר, אמא, בבקשה אל תהרגי אותי! אני לא מוכן למות עדיין! אני ארתום את כל הכוחות שלי למשימת ההחלמה, רק אל תיקחי ממני את האפשרות שעוד נותרה לי לחיים! איך אני יכול למות, הרי הבטחתי לה שלא אעזוב אותה! אני לא יכול ללכת עכשיו! אל תוותרו עלי, בבקשה, המשיכו להילחם! אני אצליח, אם רק תתנו לי הזדמנות נוספת! בבקשה, אמא, אני מתחנן, תני לי לחיות!

"בדקתם תעודות? אתם יודעים עליו משהו?" אישה בעלת קול צעיר שאלה. דיווחו לה שמצאו כרטיס תרומות דם עליו רשום שהדם שלי הוא מסוג A+, תעודת זהות, כרטיס סטודנט ועוד פרטים מזהים. הם השתתקו ואז אחד מהם אמר, בשקט, שמצאו גם כרטיס אד"י. הם שתקו זמן רב והאישה אמרה לבסוף שאם נגיע למצב בו זה יהיה רלוונטי, היא תדבר עם האנשים המתאימים. אני חשבתי לעצמי שאם לא אצא מזה, לפחות שמשהו ממני ימשיך הלאה.. שהמעשה האחרון שאני אעשה יהיה מעשה טוב ומציל חיים.

זיכרונות עולים, אני נרגע ומתחיל לחשוב. אם אשאר ככה, רדום, מה יהיה לי בחיים? אולי הם צודקים וצריך לשלוח אותי הלאה. זה אולי נשמע נורא אבל... אבל יכול להיות שחיים לא שווים כזאת השקעה? להחזיק אותי כאן עולה הון, אני בטוח. ההורים שלי לא יכולים להשקיע בחיים שלהם ובעבודה.. אולי אני לא שווה את זה. מה כבר אני אוכל להשיג בחיים אם כן אחזור אליהם ואפילו אם אשוב למצב הקודם? הייתי תלמיד ממוצע, שום דבר מיוחד. אין לי תוכניות מדהימות לעתיד ואני לא הולך להיות זה שישנה את העולם לנצח. בין השיקולים בעד והשיקולים נגד, נגד ינצח. אין סיבה להשקיע בי כל כך אם אני בינוני כזה.
מצד שני, איך אפשר להחליט ככה מי יחיה ומי ימות? האם באמת חוקר אדיר שווה יותר כסף והשקעה ממני, שלא עשה כלום? אדם מבוגר שכבר חי את חייו, מיצה אותם, לא? אותו כבר לא צריך להחיות? רופאים גם ככה חושבים שהם אלוהים, לתת להם את הכוח להיות כאלה... לאן זה יגיע? מגיעה לי האפשרות לחיות כמו כל אחד אחר, לנסות להשאיר חותם על העולם, גם אם החותם הוא רק על המשפחה הקרובה והחברים שלי. בהחלטה מי יחיה ומי ימות אפשר להגיע למקומות רחוקים ואפלים מאוד, מה יגרום לרופאים לנסות בכלל לרפא אנשים חולים? אולי הגורל בחר בהם למות, חוט החיים נגזר וכל זה.. למה להילחם במה שקרה לפי הטבע.

המתת חסד לא עושה חסד עם החולה. המתת חסד עושה חסד עם מי שהחולה השאיר מאחוריו, לדאוג לו. אף אחד לא יודה בזה לעולם אבל המוות, נורא ככל שיהיה, פוטר את המשפחה והחברים מלתת יחס בלתי פוסק לחולה, פוטר משאלות והתלבטויות. המוות יגרום לחוסר הוודאות להיעלם. אני לא יכול לדרוש דבר כזה מההורים שלי. אולי הדבר שאשאיר אחרי, הדבר שאתן לאחרים כמעשה טוב אחרון יהיה לתת להורים שלי את המנוחה והחסד שהם חושבים שהם נותנים לי. אני מקווה שמישהו כן יזכור משהו שעשיתי בחיי, ייקח אותו כדוגמא ודרך ששווה ללכת בה. אני לא גיבור מלחמה, לא אמות על קידוש ערך עליון. אמות בכבוד, בהשלמה ואתן לאוהביי ואהוביי לחיות בכבוד, שלווה וחסד. עכשיו היא באה, הפרידה האחרונה. הנשימות שלה מקוטעות, היא בוכה, ואני שלא יכול לבכות בדמעותיי, בוכה בדמעותיה. "אני אבוא, כשהכל ייגמר. החיים שם הם נצח, נכון? נהיה יחד, תשמור לי מקום לידך, שם בשמיים. זוהי הדקה האחרונה שלנו יחד, ואתה בכלל לא כאן, רק אני וצל דמותך. הבטחתי, והנה אני כאן, אוהבת אותך עד סוף ימיך , הסוף שנפל עלינו פתאום." אחזה בידי ואמרה לרופא שהיא מוכנה. אני רוצה להגיד לה שלא תדאג ולא תבכה. רוצה להחזיק אותה ברגעים הקשים האלה ונטוע במיטה כמו עץ שלא יכול לזוז. אני רוצה להגיד לה בנשימתי האחרונה, אהובה, יקרה שלי, אני או----

"לילה טוב," לחשה ונשקה לו, "לילה טוב.."





שתף/י בפייסבוק מאמר זה!


האחריות על התגובות מוטלת על בעליהן בלבד ואין לנו שום אחריות על תוכנן

TamarHP פרסם תגובה זאת:
נותרתי חסרת מילים ועם לב דופק.

tickler פרסם תגובה זאת:
וואו, מי היה מאמין שזה יתפרסם כאן...

yaz פרסם תגובה זאת:
תודה, תמר :) (אני מניחה שזה טוב, כן? חח)
שחר - מה אתה מנסה להגיד בזה? ;)

Anonymous פרסם תגובה זאת:
זה יפה ומרגש. אבל אני לא מסכימה עם האמירה שהמתת חסד זה חסד למשפחה
לחיות חיים שלמים, עד 120, כשאתה לא יכול לזוז, לבטא את עצמך, לחיות.. - זה לא חיים

yaz פרסם תגובה זאת:
אנונימית - תודה רבה.
אני לא עומדת מאחורי הדעה הזאת, זה רק סיפור ורציתי להכניס את הדילמה לסיפור.
רוב הסיכויים שאנשים במצב הזה בכלל לא מודעים למצבם, אז אני לא יודעת כמה זה מפריע להם שהם לא יכולים לזוז או לבטא את עצמם.. יש כאן שאלה רצינית לגבי האם מותר לנו להחליט למי שווה לחיות ולמי לא שווה לחיות. שאלה שעולה גם עם נכויות מולדות - יש אנשים שיגידו שאכונדרופלזיה (סוג של גמדות) זו מחלה שגורמת לזה ש"החיים שלך הם לא חיים" ושצריך לבצע הפלה במקרה שיש עובר חולה ויש שיגידו שאלה חיים ואין לך רשות למנוע מילד כזה לחיות. איפה עובר הגבול? מתי זה מתחיל להיות התערבות לא הוגנת ומתי זה בסדר? מי אנחנו שנחליט מתי אלו חיים ומתי לא?


העמוד הראשי | פורומים | מאמרים | טורים אישיים | בדיחות | קישורים | משחקים 1 | משחקים 2 | הסיפור שאינו נגמר | רדיו | החשבון שלי | מסרים | שאלות נפוצות |
RSS | Hosted By: HTTP | אינדקס אתרים | קשר החן - קשירת מטפחות | סרוגים | תנאי שימוש | צור קשר

© כל הזכויות שמורות לסרוג www.saroog.co.il | קרדיטים | sxc.hu
מערכת זו מופעלת על PHP-Nuke. ותורגמה על ידי צוות PHPNuke ישראל ושוחררה תחת הרישיון החופשי GNU/GPL .
כניסה למנהלים